קטגוריות
Uncategorized

על טיבה של כתיבה

אלן מור, אחד מענקי ספרות הקומיקס שהעולם אי פעם ידע, דיבר על הכתיבה באחד מראיונותיו:

“Treat writing as if it was a God. Treat writing as if it was some immensely powerful deity that you had to appease, that you had to do your very best work for. That nothing other than your best would be good enough.”

אני נוטה להסכים. לכל הפחות, בתחושה שבכוחה לעורר. אני לא חושב שאפשר ליצור אומנות אמיתית בלי לנעול חלק מהנשמה שלך בתהליך. וזה לא בהכרח בלעדי לכתיבה, שכן כל אומנות היא כמיסה של חוויה אנושית, צלילה לעלטה שמעבר לתודעה, לכידת מחשבה בענבר. כשאדם בלב היצירה, הוא מסוגל להיחשף לתחושה המדויקת מאוד, ועם זאת הקשה לתיאור, שמרגישה כהליכה על הקצה. הקצה של מה, לא ברור. הארה? שפיות? תשוקה? משהו, על כל פנים. ולהפסיק, לעצור או לדעוך לפני שהיצר כילה עצמו בעצמו, מרגיש כבגידה בנשגב.

לא אגיד שאני מרגיש ככה כל פעם שאני כותב. אבל הייתי שמח אם זה היה המצב, נדמה שאני במיטבי כאשר אני מבקר באותו סף מסתורי. מי לא ינסה לתת את כולו כאשר הוא הולך על חבל? נפילה לתהום, לשגרה, היא האלטרנטיבה. לא שזו נפילה ארוכה או מסוכנת, רוב הזמן אנחנו עם רגליים על הקרקע, ועם הראש לא רחוק מאוד. אבל רק לעיתים נדירות אנחנו זוכים לראות את שקיים בצד השני, ולשם אפשר להגיע רק דרך הליכה על החבל. בעצם, אולי סמים הם גם אפשרות. עוד לא בדקתי.

בתוך מחילת הארנב

יאללה, עוד ציטוט. יש איזה פילוסוף בשם טאלבוט ברוור (Talbot Brewer), שקראתי פסקה שלו פעם, על תופעה לה העניק את השם “Dialectical Activities”:

“Such activities have a self-unveiling character, in the sense that each successive engagement yields a further stretch of understanding of the goods internal to the activity . . . [T]his dialectical process can be reiterated indefinitely, with each successive engagement yielding a clearer grasp of the activity’s proper form and preparing the way for a still more adequate and hence more revealing engagement in it.”

אלו אותן פעילויות שניתן להתוודע לטיבן ואיכותן (רק?) מהגשמה שלהן. קחו תינוק שלומד ללכת, זה לא נחשב. הרי הוא יודע (עד כמה שתינוקות יכולים לדעת) שכדי ללכת היטב, הוא אמור לצעוד – לבד – ולא ליפול. פשוט, על פניו (במידה והוא כן נופל). זה קל, זה ברור, וכל השאר עושים את זה אז בוודאי זה טוב. מה לגבי מלאכת המילים? כריית עולם פרי העט, חישול פילוסופיה בלהבות המקלדת, אצירת היופי הנמוג בשורותיו של שיר, ניסוח סיפור בשנינות מדויקת עד כאב? אני לא מזלזל ביתר האומנויות, אך יופיין ממשי ונגיש יותר: קשה שלא לשים לב לשיר, ריקוד, פסל או ציור מרהיבים. אם בכתיבה יש ערך כלשהו, היא לכל הפחות אינטימית ואישית. אז, למה אנשים כותבים? למה לבד, בחדרי חדרים ובמגירות שכוחות אל? מה התועלת בהתעלות הזו, בניסיון לחצות את התהום מהעכשיו האפרפר אל הנשגב הצבעוני? למה הצלחה אומנותית היא בכלל היעד, ואיך אנחנו יודעים כשהגענו? לא נפוץ כשהאמצעי הוא גם המטרה, ואולי ההגדרה הזו היא נקודת מפתח.

האם יש מקרים נוספים בהם הדרך ברורה, אבל היעד בלתי נראה עד שנתקלים בו?

אולי. שתי הדוגמאות שעולות עבורי, מכל הדברים, הן מדיטציה ושינה (ולאחרים מלבדי, אני מניח שיש ביניהן הבדל). כן, אנחנו יכולים לשבת או לשכב בעצימת עיניים, להתרכז בלא להתרכז, ולחכות עד שהארה או הירדמות יואילו בטובן לברכנו. אבל למרות שבכוחנו להזמין את הנצח ואת הרודן הענוג לפתח הדלת, אף אחד לא מסוגל להבטיח שהם לא יבריזו. במובן הזה, ההימור האופטימי נראה דומה למדי. ועם זאת, ההשוואה לוקה בחסר. בכתיבה, היוצר מחזיק את המושכות. נכון יותר לומר שהוא רץ לכיוון לא ידוע (כי אם הוא ידוע, איפה האומנות?), מאשר ממתין בסבלנות למוזה אדיבה. אבל איזו סיבה יכולה להצדיק שיטוט אל מטרה חסרת צורה, לעבר מסקנה שאולי לא קיימת כלל?

באותה המידה, אנחנו יכולים לגעור בתועלת המדומה של סקרנות. בפשטות, זה מה שבני אדם עושים. אנחנו יצורים סקרנים, זה מה שתמיד עשינו, ומה שאיפשר לנו לפצח ולביית כל אבן דרך ובניין בדרך לאיפה שאנחנו היום: מהאש, לחשמל, לאטום. כתיבה היא אחת השיטות שפיתחנו כדי לעקוב אחר אותה סקרנות ולתעד את המסע. ההבדל הוא, שהיא מקום בו איננו נעים בעזרת הרגליים, אלא הראש.

דמיונות, הגיגים, תמונות, הבדלים

אבל למה דווקא כתיבה? היא הרי לא התווך היחיד של שיטוטי השכל ושטויות הנפש, ובוודאי לא הראשון או הטבעי. מחוזות השינה, חלומות בהקיץ, דמיונות פרועים ואפילו חוויות פסיכדליות – כל אלו ראויים למקומם כמקפצות (או חליפות צלילה) למישור המחשבה. האם מיומנות הכתיבה באמת בולטת מקרבן, נבדלת מאותם ענקים באופן שראוי לציון, מלבד היותה מלאכותית-משהו?

כן, נו ברור. אי אפשר לסיים את המאמר כל כך מהר.

גם אם נשים בצד את ההטיות האישיות, הכתיבה שונה משאר הדרכים להתבוננות – רוחנית, פילוסופית, אומנותית, כלפי חוץ על העולם או פנימה, על עצמך – באופן מהותי. היא מאלצת את הכותב לנסח הגיגיו, ללטש אותם מגוש קוורץ מעורפל לתכשיט בדולח צלול, עם כל החן והסודות שהשקיפות חושפת. מרגע שהקולמוס מלטף בנייר והאצבעות לוהטות להקליד, בחירה חייבת להתבצע, מילים נשלפות ומשתבצות ונרקעות לכדי מסר, קורעות את עלטת ההרהורים בהבזקים של הבנה. כמו באורח קסם, ניצני המחשבות נושקים לשלפי המשפטים, ואותה סופה פנימית נרגעת לכדי אגם שקט. זו היא כוחה של כתיבה: יותר מכל מונולוג פנימי, שטף דיבור או תודעה, היא מחייבת אותנו לנסח את עצמנו, לתת צורה לחסר הצורה, לראות את הבלתי נראה. לא זרם, ערפל או הבהוב, אלא צלם. השתקפות. ועוד אחת שלקחנו בעצמנו.

והיא נותרת. אולי מגדלור, אולי אגם של בדולח, היא מראה ומאירה, ומרגע שנוצרה היא נשארת. רובנו כותבים למגירה, לא למדורה, ומסוגלים לחזור ולבקר באותם תצלומי הנפש והדמיון. אנחנו מסוגלים לנתח אותם, לפתח, ללמוד מהם. כתיבה מאפשרת לנו תיעוד עצמי והקלטה של עיני רוחנו בקיבולת גדולה בהרבה מהקשב הזריז והקצר בו ניחנו. היא נותנת לנו לצרוף מחרוזות ארוכות יותר מזרם תודעה בודד, לקפוץ ממנו ולחזור אליו, כתערוכה במוזיאון או אקסטרפולציה לעתיד שדורשת תנופה גדולה ממה שריצה יחידה מסוגלת לספק.

“The joy in writing, or indeed anything creative, is the joy of bringing about something from nothing and using that something to tell the world about you. That’s the next yardstick we await. That’s our final frontier.”

Krishnan Rohit

ככלות הקולמוס

חלקנו אף כותבים למגירה פתוחה. חושפים תיאוריות, מודלים, סיפורים ואת עצמנו לאוויר העולם, בודקים מה יישאר לאחר התחככות עם המציאות, מקווים להפרות ולסקרן שותפים למסע – אולי להיום, אולי לעולם. כל אחד מאיתנו זכאי להוסיף את חותמו לתודעה המשותפת, לחקור ולהבחין, לגלות ולספר. בתנאים המתאימים, המילה הכתובה היא התוצר האנושי שהכי קשה להרוג. אלמותיות שקוברת את הבשר ורלוונטיות שכותשת את האבן, היא שריד שדובק בתרבות כמעט כמו שגנטיקה דובקת בביולוגיה. בכל רגע נתון, אינספור מאמרים, ספרים ושירים מגיחים לקיום, וחולפים כמעט באותה רגעיות – שורות אלו ביניהם. אבל מדי פעם, עם כישרון וכושר תזמון יוצאי דופן, אנחנו זוכים לאותן יצירות שנחרטו בזיכרון הנצח, אבני יסוד של התרבות. מיתוסים, עלילות, שירים, אפילו בדיחות. הקריאה נותנת לנו להביט אל העבר. הכתיבה? לדבר עם העתיד.

שיטוט, ניסוח, התבוננות, שיתוף, ריגוש וסקרנות. בתקווה, גם הבנה ומסקנה. זו היא טיבה של הכתיבה, זהו טבעו של האדם, טבוע על גלי הלבן והשקוף, תובע את עצמו לעולם. כתיבה היא יותר מדיו משורבט או פיקסלים מסודרים, היא יותר מאיתנו. היא עולם: מילותיו ומלואו.

תגובה אחת על “על טיבה של כתיבה”

תודה
בדיוק חשבתי הבוקר שאני זכיתי לגלות בגיל מאוד מוקדם את האומנות המרכזית של חיי. כתיבה וקריינות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *