חשבו רגע על זה. באמת, על זה. המסך הזה, השורה הזאת, המילה שנקראת זה עתה. היכולת שלנו לקרוא – לקלוט משמעות על ידי פענוח של רצף סימנים סמנטי – היא לא פחות מפלאית. סמלים שמביעים קולות (אותיות), רצפי קולות בעלי משמעות (מילים) ושילובים של אלו (משפטים) במגוון ועושר חסרי סוף כדי לתאר את המורכבות חסרת הגבולות של המציאות – על כל הקשריה הרבים, התפרסותה בזמן ובמרחב ואף תיאור של מישור המחשבה והפוטנציאל. כל זה, מזיהוי פשוט לכאורה של רצף גיאומטרי-משהו, וזו עוד פעולה שנדמית מובנת מאליה עבור כמעט כל אדם – אולי מלבד תלמידי יסודי חדשים, והמורות הסבלניות להדהים שחושפות אותם לטכנולוגיה של שפה וכתב.
זוהי אבסטרקציה: היכולת לראות אובייקט, ולהתמקד במשמעותו, על פני היבטיו ומרכיביו הגשמיים. או, לפחות, זה היבט אחד שלה. סוג זה, לפי ויקיפדיה, נקרא “אבסטרקציה קונספטואלית”. זה המנגנון שמאפשר לנו לפעול בעולם באופן יעיל – אבסטרקציה חוסכת מאיתנו תשומת לב למידע מיותר, ועל ידי כך מקלה על אינטרקציה ישירה עם אותו אובייקט ברמה והאופן (האבסטרקטיים) בהם אנחנו מעוניינים.
לשם דוגמה, נחזור למסך, האחד הזה. טלפון, צג מחשב, קורא אלקטרוני או אולי בכלל תצוגת מקרן? זה לא משנה מהו התווך הוירטואלי דרכו המידע עובר, וכאן בדיוק התועלת של אבסטרקציה. מאחר ואיננו מסוגלים להתמודד עם מידת הפירוט והעושר של המציאות סביבנו, אנחנו מפשטים אותה. אותו מסך, איך אנחנו יודעים שהוא מסך? לפי צורה, צבע, מידת השתקפות, הקשר פיזי (כפתורים בצידו, מסגרת) או מיקום צפוי (ביד שלך, על הקיר, חלק מעמדת התיקוף של רב קו באוטובוס). העניין הוא, שאף אדם לא בוחן את כל המאפיינים הללו ומגיע למסקנה: “אה הא! זה למעשה מסך שנמצא לפני!”. אנחנו פשוט רואים מסך. כל העיבוד מתרחש מאחורי הקלעים, מחוץ לתודעה.
כשאנחנו משתמשים בכלי כלשהו אנחנו בקושי מודעים למאפיינים הפיזיקליים שלו. אנחנו מביטים בדברים קודם כל לפי התועלת (או הסכנה) שלהם – ואם היא לא רבה, אנחנו כמעט לא מקדישים להם תשומת לב. כדור הוא קודם כל כלי משחק, או תרופה, או תחמושת, לפני שהוא ספירת גומי, או גלולה לבנה, או פיסת מתכת מעוצבת. ההתמקדות הזו מאפשרת לנו להשוות כלים אשר נדמים – מנקודת מבט שטחית – שונים לחלוטין. עפרון לעומת מקלדת, מעלית לעומת מדרגות, רדיאטור לעומת שמיכה. העצמים האלו, מנקודת מבט מסוימת, פועלים באותו המישור האבסטרקטי של שימושיות. אך הם מגיעים לאותו מישור רק על סמך התועלת האפשרית שלהם בהקשר מסוים. שטרות כסף בעולם של סחר חליפין הם בסך הכל נייר, ובהצלחה למצוא תועלת למחשב ללא רשת האינטרנט (או החשמל!). הערך של חברה ותשתית בולט במיוחד בהיעדרם.
ההיכרות הראשונה שלי עם אבסטרקציה הייתה דווקא שימוש מכוון שלה. במדעי המחשב, אבסטרקציה היא עיקרון בסיסי ומשומשת רבות. מאחר וקשה מאוד לבני אדם להכין תוכנות בשפת מכונה, שפות נוספות פותחו – כאלו שנראות קצת יותר קרובות לשפה אנושית – אשר מסמלות פעולות שיכולות להתבצע לאחר פירוש שלהן לשכבה נמוכה יותר. כיום, בעזרת יצירת “תרגומים” רבים מעין אלו אשר מפשטים את ההתנהלות מול מחשב, קיימות שפות עיליות. כלומר, קוד קריא מאוד, ולא דורש ידע נרחב בשכבות הנמוכות כדי להבין או לכתוב(!) אותו. הטמעת פירוש אוטומטי של שכבות אבסטרקציה לא רק הנגישה באופן דרסטי את עולם התוכנה, אלא גם אפשרה הרחבה אדירה שלו, על ידי היכולת של בני אדם להתמקצע ולהרחיב בנפרד כל קומה בבניין הטכנולוגי.
אם נשים לב, המאפיין הזה בולט בתחום התוכנה, אבל לא ייחודי אליו. כאשר מהנדסים, לדוגמה, אופניים, העיצוב לא חייב לפרט את תכנון הצמיגים או הפעמון. אפשר פשוט לקנות כאלו עם המפרט הרצוי. אותו דבר נכון לגבי כמעט כל תחום בטכנולוגיה, ממכוניות ובניינים ועד ללגו או אוריגמי. אנחנו משתמשים בכלים מוכרים כדי ליצור כלים חדשים, סומכים על הרבדים הנסתרים של הטכנולוגיה שלנו כדי להמשיך לבנות אותה כלפי מעלה. כל עוד המנגנון עובד, הוא יכול להישאר מאחורי הקלעים. זה נכון אפילו יותר לאדם הפשוט, שבסך הכל רוכב על אופניו. אף אחד לא לומד על הילוכים ותמסורות בשביל לרכב, או נדרש להכיר מנועי בעירה פנימית עבור רשיון נהיגה. באופן זה, למרות שרובנו לא יודעים איך לקטוף אותם, אנחנו נהנים מפירות היצירתיות האנושית. רגע, מה אם אבסטרקציה כזו לא מוגבלת רק לטכנולוגיה?
כשמישהי עולה על אוטובוס, היא יודעת לאן הנהג נוסע וסומכת עליו, גם אם מעולם לא ראתה אותו, או נסעה בחברה הזו. אותו דבר נכון לגבי הפעולה מול פקידי בנק, רופאים, מלצרים וכל תפקיד מוכר אחר. מה לגבי ההתנהלות מול ישויות מורכבות יותר, כמו ניסיון התקבלות לאוניברסיטה או שליחת מכתב זועם לעירייה? מה עם ההגעה למקום עבודה חדש או קבוצת פייסבוק איזוטרית? אנחנו לא מכירים את החברה ומרכיביה לעומק ובכל זאת מסוגלים לתקשר ולפעול בה, משתמשים בשירותיה כל הזמן ומהווים בעצמנו, כאינדיבידואלים, חלקים זעירים מהמרקם החברתי. אנחנו עושים זאת בעזרת סוג נוסף של אבסטרקציה – ההיכרות החלקית, ה”טובה מספיק”, עם רעיון מסוים (לגבי חברה וארגון) כדי להשתמש בו. כל נקודה אנושית כזו היא בעלת אינטרקציות רבות, בתדירות ועוצמה משתנה, עם נקודות אחרות. הקשרים האלו מתבטאים במסחר, שיתופי פעולה, הודעות דיגיטליות, מערכות יחסים ועוד מגוון חיבורים במימדים רבים, וכל אלו יוצרים מבנה חברתי בעל גמישות ויעילות שאי אפשר בכלל לכמת.
אנחנו מפשטים לא רק את ההיבטים החומריים של העולם סביבנו, אלא גם את התרבות והכלכלה שמהווים אותו. אנחנו מתחברים אליו דרך אותן אבסטרקציות, מרוויחים מפינות שמצאנו בו ולעיתים מרחיבים אותן. זוכרים את הבניין הטכנולוגי של הנדסת תוכנה, שכל קומה בו מתרחבת על ידי דייריה? הרשת החברתית, על היבטיה במציאות הממשית והדיגיטלית, פועלת באותו אופן. תחומי ידע אינטלקטואליים, קבוצות תחביב, אינטרסים כלכליים, יצירות משותפות – אבסטרקציה מנגישה אותם ויוצרת את הממשק שאפשר להם להתפתח מלכתחילה. המנגנון הזה יוצר מכנה משותף חזק מספיק כדי לאפשר התמקצעות גבוהה של גורמים שונים בחברה. כמו צוותים בחברת הזנק או איברים בהתפתחות עובר, סוכנים שונים באותה קבוצה יכולים להתבדל זה מזה ועל ידי כך להעשיר זה את זה, בלי להסתכן בהתפרקות של המבנה כולו.
החברה והעולם שלנו מורכבים מרבדים אינסוף, עם עומק ופירוט רבים יותר מכל מה שאדם יחיד יכול לדמיין. השלם לא רק גדול מסך חלקיו, הוא עושה זאת באופן רקורסיבי. במערכת הכללית של אדם וטכנולוגיה, כל חלק מורכב ממנגנונים, ומהווה בעצמו מרכיב בפאזל מסוים, אם רק מגביהים את נקודת המבט. חבורות ילדים ואומות, פיקסלים ומנורות, בלוגים וספריות – קשה שלא לשים לב לדמיון. הוא שמאפשר לנו להבין אותם.
תגובה אחת על “רבדים של אבסטרקציה”
🙂
לא סתם המוח שלהו מתרגם כל שתי נקודות וקו – לזיהוי פנים.
אכן היכולת שלנו להסתמך על תבניות מוכרות משמשת לנו בסיס לפיתוח הבא.
היה כיף לקרוא ומחכה לפוסט הבא!