אם היית בונה בית, האם היית עושה אותו גמיש, או יציב? התשובה השנייה מן הסתם מנצחת. מגורים צריכים קודם כל להתקיים, ועדיף לאורך זמן, במקום לקרוס בפני איזו סופה מזדמנת. מחסה צריך בידוד מוצלח, קורת גג אטומה וכמובן תשתיות מים וחשמל שימשיכו לפעול הרבה אחרי שנבנו. שלא לדבר על בירור שכונה טובה, גידור, ויסודות – הרי ברור, שכן כל זה בגדר יסודי. רק שבית כזה, מתוכנן בקפידה ודיוק עד לדקויות הפרטים, הוא אחד שתקוע במקומו, תרתי משמע. עם כל ההשקעה, הוא לא מסוגל לספק את הסחורה של אוהל או קרוואן. הגדר שלו היא חומה עבור ילדי השכונה, האטימות מסוכנת בזמן שריפה, החשמל יחזיק 30 שנים – אך לא יתמוך בצריכה של מכונית חשמלית, כשתגיע עוד עשור. אפילו בעת סערה עזה באמת, הוא מאיים להיסדק ולהישבר, במקום להתנודד קלות כפי שאחיו קלילי היסודות נוטים לעשות.
האם עלינו, לנוכח מצבי הקצה האלו, לבנות בתים גמישים יותר? אם כן, עד כמה? הרי אף אחד לא מעוניין להתגורר בבקתה עשויה אוריגמי, בלונים מתנפחים ולגו הנדסי – ניידת ומודולרית ככל שתהיה. את הבתים שלנו, כמו גם הארגונים, המערכות ועצמנו, אנחנו רוצים עמידים ומסוגלים. אנחנו רוצים שידעו לשרוד בסביבה שלהם אך גם לשגשג, אנחנו רוצים לקטוף את הפירות הנמוכים ולטפס על העץ כשהם נגמרים, להפיק יעילות מירבית אבל להותיר מקום לשינוי. הבעיה היא שהרצונות האלו נוטים להתנגש. לא בהכרח בפני עצמם, אלא מתקשים לשבת יחד באותם מבנים, זמנים ונקודות מבט. כמו ימין ושמאל עבור השיח הפוליטי, אני חושב שכדאי לנו להיעזר ביציבות וגמישות כמונחי קצה, שתי תכונות שמותחות את הרצף דרכו מסתכלים על מערכות. וגם על דברים אחרים.
אם משהו יודע להתאים את עצמו לתנאים משתנים, לשנות צורתו ותפיסתו כדי להרוויח מהמצב, הוא גמיש. תמנון מתאים לכך באופן מדהים, עם האלסטיות השוויצרית שלו ושינויי הצבעים. כאשר הים סוער, הוא יודע לזרום עם הגלים במקום להישחק כנגדם, להיעלם מעין ברגע שסכנה מגיעה ולהמשיך בציד משלו כשהיא חולפת. לעומת זאת, אם משהו מכיר היטב את סביבתו, חיוני בנוכחותו ופועל בהתאם לכללי המסגרת, הוא יציב. האנלוגיה כאן תהיה עץ חרוב עתיק, מטופח היטב, שהכל מסביב מכירים ומכבדים. עץ מהסוג שמהווה בית לקני ציפורים ונדנדות ילדים, שעומד איתן בפני החורף הקשה, שדבק במקומו ושורד בזכות עקשנותו. הוא מנגנון שנותן פרי באופן סדיר, אך משמש גם מקום בפני עצמו ונעשה לחלק בלתי נפרד מהקהילה. גמישות טובה בשינוי, יודעת מתי להנמיך ראש ומתי לרתום אותו לטובתה. יציבות נעזרת בהיבט הקבוע של המציאות, טובה במה שהיא עושה והולכת “ראש בקיר” כשאתגר זר נקרה בדרכה.
עד כה עם זרם התודעה, ננסה לעבור להגדרות כדי להתקדם לאנשהו. אני בטוח שהתכונות קיימות באופן מסוים, יש לחדד את משמעותן כדי להפיק מהן תועלת ולחקור לעומק, תוך שמירה על כלליותו של הציר. אינטואיציה היא קצה החוט העיקרי פה. את הציר הכללי של יציבות-גמישות ניסיתי לזהות עם מנעדי תכונות שנשמעים קרוב. ביניהם קשיחות-רכות, עקשנות-פתיחות, ומסירות-חופשיות. להלן הגדרות:
- קשיחות-רכות: מידת השינוי במערכת בתגובה לשינוי בסביבה
- עקשנות-פתיחות: מידת הקבלה של מערכת כלפי משוב
- מסירות-חופשיות: מידת המשמעת שיש למערכת לאופן פעולתה
כל אלה, כמדומני, קשורים ליכולת הסתגלות ושינוי עצמי בהתאם לסביבה. הנה תזה: מערכות נוצרות בהתאמה מסוימת לסביבתן, מאחר וברירה טבעית מרדדת החוצה את אלו שלא תואמות די הצורך. בעולם משתנה, מערכות לא יכולות להישאר זהות לעצמן, לאורך זמן, ולשרוד או לשגשג באותה מידה. אבל שינוי קיצוני מדי במערכת יכול לגרום לסיום קיומה, או לפחות, להידרדרות במצבה. לכן שינוי הוא חיוני ומסוכן, וכמובן, לא בהכרח ברור מה צריך להשתנות. הנטייה לשינוי פנימי נראית כמו אבן דרך בניסוח הציר של יציבות-גמישות.
התכונות האלו מקבלות השראה רבה מרעיון הסדר והתוהו של פיטרסון. בקצרה: העולם, דרך התפיסה האנושית, מתחלק למוכר ולא מוכר. זה נראה כמו האבסטרקציה האולטימטיבית. סדר הוא שגרה, כללים, בית, המערכת והחברה (בה’ הידיעה!), כלא, דעת הרוב, מסורת ודת, קונבנציות, בהירות ופשטות. סדר הוא הנודע והנדוש, המסגרת המכווינה, מה שכבר למדנו. תוהו הוא היעדרו. הוא חושך, הוא המרתף המבולגן, הטבע הפראי, מהפכה, בדיחה גסה, תרבות זרה, מנייה תזזיתית. הוא המסתורי, הדבר שנמצא מעבר לפינה, המטושטש, זה שמלא בפוטנציאל ועתיר בסכנה. אם מתבוננים היטב, אפשר לראות את החלוקה הזו בכל מקום כמעט. אנחנו ישויות שנעות בעולם רבגוני אך מחזורי, נאחזים בדפוסים ויוצרים אותם בסביבתנו, חורגים מהם כאשר השעמום דוחק והאפשרות מפתה מספיק.
דוגמה אולי נדרשת. שימו לב שאנחנו שמים לב דווקא ליוצא דופן. סולו טוב מגיח מבין גלי המנגינה שעוטפת אותו, טעים בניגוד שלו ובולט כל כך. שורת המחץ של בדיחה היא סיום לא צפוי של סיפור, לוקחת אותו לכיוון שונה או קיצוני, מבצעת “קצר חיובי” במעגלי ההגיון שרגילים להתמודד עם תרחישי היומיום. ההצבה העקומה של תמונה על הקיר תמשוך את המבט לזווית במקום לתוכן. הנטייה הזו, היכולת להבחין כאשר משהו אינו כשורה (ובאותה מידה, לא להבחין בו כשהוא כן) היא אבן יסוד בתפיסה האנושית. במילים אחרות, יש משהו בנבדל והשונה שממקד אותנו. הסדר המוכר הוא הסטנדרט, הוא צפוי, בטוח, משמים. כל היתר? חשוד בחשיבותו, לטובה או לרעה, עד שיוכח אחרת. בגדול, תוהו הוא מה שתוהים לגביו, וסדר הוא בסדר.
נחזור לתכונות הכותרת. מערכות, כלים, מסגרות, אנשים – כל אלו יכולים להרגיש מסודרים או כאוטיים. אך בלשון הזו קצת קשה לקבל מושג טוב לגבם באופן אינטואיטיבי. זה נכון במיוחד לגבי תוהו, שנושא עימו הילה שלילית ברורה יותר מהתועלת החיובית שהוא טומן בחובו. אמנם הכללים – רשמיים או לא – שמאפיינים סביבה מסודרת אמורים לאצור בתוכם ערך, אך הדרך היחידה להתוודע לכך, ולוודא זאת, היא יציאה מגבולותיהם. אם התרבות, התיאוריה, ההומור או השגרה התהוו בסביבה מסוימת, המעבר לאחת שונה הוא בוחן פתע לנכונותם, הזדמנות לגלות את מטרתם, ואם הם עדיין מגשימים אותה תחת התנאים החדשים. היציאה מאותם כללים היא הכניסה לתוהו, ושם ניתן לבחון אותם מבחוץ. המוכנות הזו, לצאת מאזור הנוחות, גם היא חלק מהמנעד המדובר.
בזמן שציר הסדר-תוהו מתאר (בדרך כלל) את הסביבה, השאיפה שלנו היא לתאר את המערכות שחיות בתוכה. ליתר דיוק, את אופי התגובה בינן לבין אותה סביבה, בהקשר של שינוי, למידה וחוקיות. את חקר הקשר הזה, אשר לתכונות קצוותיו אני קורא יציבות וגמישות, אפרוס במאמרים העתידים לבוא.