המישור הדיגיטלי

המציאות שלנו כבר מזמן לא מוגבלת להיבט הממשי שלה. כל כך הרבה אנשים מבלים שעות, במשך שנים, מול המסך. דרך קלט ופלט של כפתורים, תצוגה ושמע – שלחלוטין לא מכסים את טווח החוויה האנושי – אנחנו פועלים ונמצאים במקום אחר, אבסטרקטי, דיגיטלי. אנחנו עובדים עם תוכנות, מתקשרים באפליקציות, שומרים את זיכרונותיו בשירותי ענן ומדי פעם יוצרים אותם שם, באותו האזור המסתורי שטכנית קיים בין טלפונים, בחוות שרתים ומחשבים אישיים, אך בפועל, בתודעה הקולקטיבית. אני לא טוען שזו בעיה, עצם הקיום של אותו מישור וההתפרסות שלו אל חיינו. אני עצמי לא מנותק מהשימוש באתרים, אפליקציות או משחקים (להפך!). אבל זו בהחלט תופעה חדשה, לכל הפחות במידתה הנוכחית. התמזגות הדיגיטל עם חיי היומיום היא ללא ספק סימן היכר של המאה החדשה.

את החוויה הזו, האזור הזה, אני מגדיר עבור כל היבט דיגיטלי של המציאות שלנו. משמע, לא רק האינטרנט. הוא ללא ספק חלק מן המישור הדיגיטלי, אולי החלק הסמלי ביותר שלו. מקום בו כל אדם יכול לבקר, לתקשר ולקשר לפינות נוספות, אחד בו הכל שקוף, בו מידע משותף ונגלה למי שמחפש אותו. האינטרנט הוא אזור שנמצא בכל מקום וזמין בכל שעה, נצחי אך לא מפסיק לצמוח. ולמרות זאת, ברגע שהמסך כבה, הוא נעלם כלא היה. אך מה לגבי קבוצות וואטסאפ, משחקי מחשב, תיקיות במחשב האישי וחיבורי אלחוט לכל דבר מהמכונית ועד למקרר? את הדברים האלה אנחנו לא נוטים להגדיר כאינטרנט. הם דיגיטליים לא פחות, אך אישיים יותר. לכן העולם הדיגיטלי מכיל את האינטרנט – מה שזה לא יהיה – אבל לא מוגבל אליו. כמובן שלמושג “אינטרנט” יש הגדרות רשמיות. אך מוקד העניין פה הוא משמעותו והתפיסה כלפיו, וגם מעבר לו, של הדיגיטל בכללותו.

למה, מלכתחילה, אנחנו תופסים אותו כמקום? טוב, אולי זו המסגרת הטובה ביותר לחשוב על כך. “ראית מה הוא כתב בקבוצה?” זה משפט שקל לזהות. עצי תגובות, עמודים ברשתות חברתיות, פורומים וקבוצות פרטיות, אלו מקומות עם אופי ועיצוב ברור, קונבנציות ומאפיינים כמו מטרה, פונקציונליות או תחום עניין. מה שמעניין אפילו יותר, אנחנו מזהים אותם כמקומות גם כשכל המשתמשים זרים לנו, או לא נמצאים בהם כלל – הם בלתי תלויים בחברה. ולכן גם אתרים ואפליקציות “קפואים” יותר נתפסים כמקומות. ויקיפדיה היא לא דו-שיח, אלא ספר פתוח, אין בה ישויות שמחליפות מידע לנגד עינינו. אותו דבר כלפי נטפליקס ומסך הבית של הטלפון הנייד. אנחנו מזהים אותם לפי המראה, אך אותו דבר נכון גם לתפוח או מטבע. מה שעושה את התוכנה למקום הוא השימושיות שלה, התגובתיות (אינטרקטיביות) שלה כלפי פעולותינו, האופי החקרני של שימוש שמגיע בהכרח מממשק מבוסס רבדים. אנחנו בתוכה כאשר יש לנו יכולת לפעול בה – לחפש מידע, לסדר טקסט, לשחק או כל דבר אחר. תחושת הימצאות מגיעה מהפוטנציאל המוכר של פעולה, של אדם, בהקשר מסוים. כשיש לאותו הקשר סימון חזותי עקבי, הוא הופך למקום.

עם ההבנה הזאת, לא פלא שהאינטרנט הביא לצמיחה של קהילות אינספור ותרבות משל עצמו. בשל הקישוריות הגבוהה, אנשים נתקלים לא רק במידע שימושי או מעניין, אלא גם אחד בשני. מקימים פורומים, שרתים ואתרים – מקומות דיגיטליים – כדי ליצור ולשתף, ללמוד ולהתחרות, לשחק ולצחוק זה עם זה. זה כמובן לא חדש, בני אדם מאז ומעולם הקימו מקומות – פיזית וחברתית – למטרות שונות. מה שכן חדש הוא מידת ההתקדמות החדשה שאפשרית לכל, בתחומים כל כך ספציפיים, אך תמיד בעלי קהל מאחר שיש כל כך הרבה אנשים. פורום למשחקי תפקידים? קיבלת. חוג לצביעת חלוקי נחל? אין בעיה. אזור לפרסום קריקטורות על מדינות שמצוירות כמו כדורים? קיים. בלוג נידח להתפלספויות בשקל..? הרעיון מובן. כשקל כל כך ליצור מקום חדש סביב נושא מסוים, בהנחה והוא נגלה למספיק אנשים, מישהו ימצא בזה ערך, מה שלא יהיה הדבר. הנושאים עצמם כמובן לא מוגבלים לאותם מקומות, הם מתבטאים בהם, מתפתחים ומשתנים ללא הרף דרך הקישוריות בין אנשים ומקומות. לא פלא שממים, במשמעות האינטרנטית והמקורית, משגשגים כל כך.

נראה לי שטכנולוגיה דיגיטלית צמחה בתור מראה של הממשי והקיים. את המפות הפיזיות רובנו נטשנו עבור אחיותיהן הצעירות והנוחות – אפליקציות הניווט. מסמכים וניירת הוחלפו בקבצים ומסדי נתונים, מוקדי שירות הופכים לבוטים ולוח השחמט יצא מהארון ונכנס לאתר. אני לא חושב שאי פעם שלחתי מכתב “אמיתי”, עם בול ותיבת דואר פיזית והכל. תשתית החומרה נעשתה כל כך מהירה, יחד עם ממשקי משתמש נוחים דיו, כדי להפוך את הסיפרות של כל מוצר ושירות מבוסס מידע לבלתי נמנע. בהסתכלות הזו על בראשית המישור הדיגיטלי, נדמה שמקורה הוא העתקה של המישור הממשי, שכפול ועיצוב מחדש של הדרכים המסורתיות לשמר, למסור ולהפיץ מידע. “העתק הדבק” של ממש, כמו מראה עם פילטר. טכנולוגיה דיגיטלית מצטיינת בזה. אך היא מסוגלת להעתיק כל כך הרבה מעבר לנתונים.

לא ברור עד כמה אנשים מודעים ליכולת של תוכנה לסמלץ את המציאות הגשמית, גם ברמות הדיוק וגם בהיקף. מניסויים תיאורטיים בפיזיקת חלקיקים למיפוי וסימולציה של רשת עצבים אמיתית או גרפיקת משחקי מחשב מודרניים, אנחנו טובים בזה באופן מדהים, ורק משתפרים. אנחנו מבינים את המציאות שלנו היטב, מספיק כדי ליצור אותה מחדש במיומנות שתקשה עלינו לשים לב להבדל. בהסתכלות על המרחק שעשינו ביכולת הזו, בזמן כל כך קצר, מטריקס וגרסאות אחרות של השערת הסימולציה נראים לפתע סבירים בהרבה. מציאות מדומה היא דוגמה מוכרת שלא ממש הצליחה לפרוץ לשימוש נרחב. יתכן והטכנולוגיה הזו עוד לא הבשילה מספיק, אך אפשרות אחרת היא שכבר היום, התצוגות הקיימות של המישור הדיגיטלי נעשו אמיתיות מספיק בשבילנו. אנחנו מנווטים בו ביעילות, ורוב רובו מוצג לנו דרך הממשקים הקיימים אליהם התפתחנו אנו. הצורך בחיבור ישיר עוד יותר לא בוער בנו כמו בתקופת ההתפתחות של טלפונים חכמים, למשל. יתכן שהדיגיטל, עבור אנשים רבים, כבר נעשה “אמיתי מספיק”. אך זה נראה כמו סף נוכחי יותר מאשר שיא שאין לשבור.

האמיתיות האפשרית של המישור הדיגיטלי נעשית ברורה כל כך אם שוקעים לתוך פינה בו, במיוחד במשחקי מחשב. מבחוץ, השחקן פשוט יושב שעה (או שתיים, או שמונה) מול המסך, מניע אצבעותיו וידיו במהירות מרשימה ומתלהב או מתאכזב כתוצאה מהפלט של המחשב. מבפנים? הוא עושה כל דבר שניתן להעלות על הדעת: קטילת מפלצות, גידול חקלאי, עיצוב בניינים, חיסול חברים, יצירת ציוד או פיתוח מעלית שמרימה את עצמה (או את כולם יחדיו אם הוא משחק מיינקראפט). האפשרויות מוגבלות כיצירתיות המפתח והשחקן. הוא חוקר, נאבק, נפצע, חושב, נע ולומד בעולם סביבו, מתייחס אליו כאל מציאות של ממש. מגוחך? אולי. אמיתי? לגמרי. וזה עוד מוגבל לקלט ופלט אנלוגי, מבוסס בעיקר על ראייה וזיכרון שרירים ספציפי. במידה פחותה אנחנו מסוגלים לשקוע בסרט טוב או בשיחת צ’אט ארוכה, נמצאים בחוויה אנושית מאוד אך דיגיטלית, שבויים של וירטואליזציית הוויה.

לתכונה הזו ניתן לקרוא ממשיות דיגיטלית: הקיום של מציאות דרך דיגיטל. מדובר על רמה גבוהה בהרבה של אותה “מראה עם פילטר”. אולי כדאי לבחון את התופעה ההפוכה: האם המציאות שלנו קיבלה מאפיינים דיגיטליים? נדמה שכן. ההצלחה של מטבעות קריפטו היא עדות לכך. אחרי הכל מדובר בעצמים ללא גשמיות ולמרות זאת, ובזכות זאת, הם בעלי ערך של ממש. היכולת לשכפל ולשנות מידע מקבלת ביטוי חומרי בצורת הדפסת תלת-מימד – זו טכנולוגיה מופלאה, בימינו ניתן לראות רק את הניצנים של האופק החדש הזה. מבחינה תרבותית, מידע לא סתם עובר מהר יותר – הוא מבוזר, כאשר כל אחד מסוגל לצפות, להקרין ולקבל אותו. חדשות לא עוברות מהצמרת כלפי מטה באותה מידה כמו פעם, וזרמי מחשבה יכולים לחלוף בין תרבויות בקצוות שונים של תבל, מתעלמים מן המרחק.

הגבול בין הדיגיטלי לממשי עוד קיים, אך הוא מטשטש תמידית. גם אם מציאות רבודה או ממשקי מוח למחשב לא יתפסו תאוצה בשנים הקרובות, דיגיטל נמצא בכל מקום. ברקודים, תשלומים בטלפון, דלתות אוטומטיות, זיהוי פנים ועוד מנגנונים שרק ילכו ויטמעו באופן רחב יותר, אך גם עמוק יותר, בכל היבט ודבר. אנחנו מפיחים חיים בעולם שבנינו ומייצגים אותו מחדש, דרך תוכנה. רעיון אוטומטי, נולד מהשכל, חופשי מן החומר, בונה מציאות. הדיגיטל הוא השתקפות שיצאה מהמראה, בבואה שמחפשת גוף. המישור הזה הולך לאנשהו, ובנקודה הזו כבר קשה לדעת מי עוקב אחרי מי. דבר אחד וודאי: נכון לעכשיו, ועד קצה העתיד הנראה לעין, אנחנו הולכים יחד איתו. אני רק מקווה שאנחנו הולכים בכיוון הנכון.